נעמה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין

בפניי בקשת הנתבעת להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

תביעת התובע, יליד 1.7.90, הוגשה ביום 25.3.12 לפי חוק חוזה ביטוח, התשמ"א - 1981 ומכוח פוליסה לביטוח תאונות אישיות לתלמידים, וזאת בגין אירוע נטען מיום 27.2.05, מועד בו היה התובע קטין.

הנתבעת טוענת בבקשתה כי התביעה התיישנה במועד הגשתה בשים לב לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוק חוזה ביטוח, התשמ"א – 1981 וזאת גם לאחר שמובאת בחשבון הוראת החוק הקבועה בסעיף 10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 לפיה תקופת היות התובע קטין לא תובא במניין הימים. משכך ,לטענתה, תביעת התובע - שהינו כאמור יליד 1.7.90 - הייתה צריכה להיות מוגשת לכל המאוחר ביום 1.7.11 עת מלאו לו 21 שנים. בפועל הוגשה התביעה כשמונה חודשים מאוחר יותר.

התובע מתנגד לבקשה. בתגובתו מיום 23.9.12 טען התובע כי הנתבעת הכירה בחבותה וכי הצדדים ניהלו, להבנתו, מו"מ לפשרה על מנת לנסות ולסיים את ההליך מחוץ לכותלי בית המשפט. משכך, טוען התובע כי טענת הנתבעת הינה טענה מפתיעה שהועלתה בחוסר תום לב ובנגוד למצג שיצרה הנתבעת בהתנהגותה בדבר ויתור על טענת התיישנות. עוד הסביר התובע כי במקביל התנהלה תביעה נזיקית כנגד חברת ביטוח חקלאי בע"מ וקיבוץ פלך (ת.א. 30952-01-11) שמיד עם סיומה בפשרה הגיש תביעתו זו.

ביום 18.4.13 התקיים דיון בבקשה.

בהחלטה מאותו יום נעתרתי לבקשת התובע לאפשר לו להגיש טיעון משלים לבקשה.

התובע הגיש טיעון משלים אליו התייחסה הנתבעת בתגובה שהוגשה מטעמה והתיק הובא למתן החלטה.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה, שמיעת טענות הצדדים והטיעונים המשלימים – דין הבקשה להתקבל.

בשים לב למועד האירוע הנטען, גילו של התובע במועד האירוע, ועילת התביעה הנסמכת על ביטוח תאונות אישיות לתלמידים ולפי חוק חוזה ביטוח הקובע תקופת התיישנות מקוצרת - הרי שהדברים כמעט ומדברים בעד עצמם. נוכח הנתונים שהוצגו, ובהיעדר נימוק אחר המצדיק הארכת תקופת ההתיישנות בהתאם למבחנים הקבועים לכך בפסיקה, הרי שהמועד האחרון להגשת התביעה חל ביום 1.7.11 עת מלאו לתובע 21 שנה. מאחר והתביעה הוגשה רק במרץ 2012 הרי שיש לראות את התביעה התיישנה במועד הגשתה.

לא מצאתי ממש בטענות התובע אודות הארכת תקופת ההתיישנות בנסיבות המקרה דנן וטענות הנתבעת בהודעתה המשלימה מקובלות עליי בעניין זה במלואן ואסתפק במספר הערות קצרות.

התובע סומך טענתו לפיה יש לראות את תקופת ההתיישנות כמוארכת על מספר נדבכים שחלקם פורט בתגובתו הראשונה והאחר בהשלמת הטיעון מטעמו ואלה עיקריהם:

מצג שיצרה הנתבעת בהתנהגותה ובהתנהלותה לפיה היא מוותרת על טענת ההתיישנות; אבחנה שמבקש התובע לעשות בין רכיב התביעה הנוגע לימי האשפוז ובין רכיב התביעה הנוגע לאחוזי נכות; חוסר תום לב בניהול מו"מ לפשרה בשים לב לשיחות טלפוניות שקוימו בין ב"כ התובע ונציג/י הנתבעת.

עיון במסמכים שהוגשו על ידי הצדדים מעלה כי התובע פנה לראשונה לנתבעת במכתב דרישה ביום 17.1.11. במכתבה מיום 30.1.11 הפנתה הנתבעת את התובע לבדיקה אצל מומחה רפואי מטעמה. כבר ביום 6.2.11, כשבוע לאחר הפנייתו למומחה, נבדק התובע אצל המומחה שנתן חוות דעתו ביום 10.2.11.

בעקבות האמור בחוות דעת המומחה הודיעה הנתבעת לתובע, באמצעות בא כוחו, כבר ביום 22.1.11 כי תביעתו נדחית. עוד ראוי לציין כי בכל מסמכי התשובה שבה הנתבעת וציינה כי אין באמור במכתביה כדי לפגוע בזכויות, להודות באחריות או לפגוע בטענת התיישנות.

סקירת לוחות הזמנים כאמור לעיל, ותוכן המכתבים מעלה כי לא רק שהנתבעת לא השתהתה בבירור הדרישה שהופנתה אליה על אף המועד בו הוגשה, אלא השלימה את הבדיקה הרפואית ומסרה לתובע החלטתה בתוך פרק זמן קצר ביותר תוך שהיא עומדת מפורשות מהלך כל הדרך על טענת ההתיישנות.

אין במסמכים שהוצגו על ידי מי מהצדדים כל אסמכתא שתתמוך בטענת התובע בדבר אבחנה בין רכיב אחוזי הנכות ובין רכיב ימי האשפוז או הודאתה בחבות בגין רכיב זה שכן מכתב הדחייה מיום 22.2.11 היה ברור וחד משמעי ולפיו התביעה כולה נדחתה.

מהאמור עולה כי הנתבעת עמדה באופן ברור וחד משמעי מהלך כל התכתבויותיה עם התובע או מי מטעמו על טענת ההתיישנות וכפרה בחבותה באופן כולל ועל כן דין שתי הטענות הנוגעות למישורים אלה - להידחות.

לעניין טענת התובע לניהול מו"מ בחוסר תום לב - גם דין טענה זו להידחות.

אמנם, ישנם מקרים בהם ניהול מו"מ בחוסר תום לב, או עיכוב הליכי בירור דרישת תשלום, עלולים לעלות כדי ניהול מו"מ בחוסר תום לב שיביא להארכת תקופת ההתיישנות והאסמכתאות אליהן הפנה ב"כ התובע מדברות בעניין זה בעד עצמן.